סדנת

     

 אומרים שאור השמש מחטא, אומרים שדאגה בלב איש- ישיחנה, אז אמרתי יאללה, ננסה. אולי זה יעזור. כשהייתי בגיל ההתבגרות היה לי ברור שאני, לילך נתיב, לא יולדת לעולם. לא רוצה. לא יכולה לעמוד בכאב הזה. אני מודה- פחדתי. המחשבה על לעבור את החוויה הזו שמצופה ממני בעתיד שיתקה אותי. והנה ברוך השם היום שלוש לידות טפו טפו טפו. באוניברסיטה התחיל לי פחד קהל. אני- הילדה שתמיד אמרו עליה ש"הבימה" פספסו אותה בענק, זו ש"בלעה פטיפון", הפסקתי לדבר מול אנשים. עשיתי כל מה שאני יכולה להתחמק ממטלות פרזנטציה. ממה אני מתפרנסת היום (סוג של)? אני מורה. מדברת מול אנשים בגילאים הכי ציניים של החיים. אפשר להתגבר על פחדים, כבר הוכחתי את זה. אז למה למען השם אני לא מסוגלת לעלות על אוטו? אולי כי לקח לי המון זמן לעשות את הצעד הראשון ולהכיר בבעיה. אז הנה. אני לילך, ויש לי חרדת נהיגה. כן, אני לא מסוגלת לנהוג. כשאתם קובעים להיפגש ואני לא באה- זה לא כי אני סנובית אלא כי אני לא יכולה. כשאני מתכלבת ברגל עם שלוש פיציות בנהרות ז'בוטינסקי של הגשם הלודאי במקום לקבוע לבעלי עובדה שהיום הוא משאיר את הרכב כדי שאאסוף אותן מהגן- זה בגלל שאני מעדיפה להזמין יחידת חילוץ מאשר לנסוע כשהוא לא לידי. כשאני נכנסת למושב הנהג אני שוכחת את כל החוקים, איך פועל ההגה, מה עושים עם המטוס הזה שאני יושבת בתוכו. ואם יקרה למישהו משהו בגללי? ואם יקרה לי משהו בגלל מישהו? אז למה זה טוב. עדיף שלא. נכון? לא נכון. ועכשיו למה אני מספרת לכם את זה? כי ב"ה בימים האחרונים החלטתי שזו המתנה שאני נותנת לעצמי ליום ההולדת (מחר, אגב) בעזרתה של האחת והיחידה כאן (לא) נוהגים בכיף קבוצת חרדת הנהיגה של הדס ליקסנברג. מאז שהתחלנו, עשיתי כמה סיבובים ברדיוס השכונתי ויש לי משימות ולדבר על ה"פיל" הזה היה אחד מהמשימות שהוצבתי לעצמי. לא גנבתי שום דבר מאף אחד, והסיבות שאני לא נוהגת הן סך הכל מאוד הגיוניות, אבל אסור לתת לפחד שלנו לנהל אותנו. שני יעדים נוספים שהצבתי לעצמי הם: 1) עד פסח אני נוהגת לבד, ללא דוד, לקניון איילון לדייט עם אסתר נתיב ארד וכל הגרציות של המשפחה 2) עד סוף השנה, תשרי תש"פ, לא משנה מתי עד אז, אני נוהגת להר ברכה אל Tal Shahar Greenfeld (מבטיחה לא להיכנס להציק לך. נוהגת עד אלייך, עושה סלפי וחוזרת ;) ) מה אני רוצה מכם? שתציקו לי מדיי פעם. שתחפרו לי לפעמים "מה קורה עם הנהיגה שלך? איך את מתקדמת"? גם אם לא אצליח לסמן את אחד היעדים, עצם המחשבה על לעשות את זה- להיכנס לרכב ולהתניע- היא עולם ומלואו בשבילי. שאזכה להנות מהדרך. 

לילך